על הספה - פורומי מומחים

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט מנהל הפורום גבי זקס
פסיכולוג מורשה המתמחה בתחום של פסיכולוגית ספורט בעל תואר ראשון במדעי ההתנהגות פורום פסיכולוגיית ספורט
מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ותואר שני בפסיכולוגיה של המצוינות מאוניברסיטת לודוויג מקסימילאן שבמינכן, גרמניה.

גבי בעל ניסיון עשיר בתחום פסיכולוגיית הספורט, תחילה תחת מכון לעוף לפסיכולוגיית ספורט, וכיום בעל קליניקה פרטית. שימש כמרצה בתחום פסיכולוגיית הספורט במכון ווינגייט ומכללת אוהלו, בקורסי הכשרה למדריכים ומאמנים ספורטיביים.


ברוכים הבאים לפורום פסיכולוגית ספורט- הינכם מוזמנים להעלות כל שאלה ולהתייעץ בתחום פסיכולוגיית הספורט.

הפורום נועד לספורטאים, הורים ומאמנים.

היעד העיקרי של פסיכולוגיית הספורט הינו לעזור לספורטאי למצות את הפוטנציאל הטבוע בו ולהיות הספורטאי הטוב ביותר שהוא יכול להיות. פסיכולוג ספורט עוזר לספורטאי להתגבר על אתגרים פסיכולוגיים ולשפר כישורים מנטאליים כגון:

התמודדות עם לחץ וחרדה, הגברת הביטחון העצמי, שיפור יכולות ריכוז, התמודדות עם טעויות וכישלונות, הגברת המוטיבציה ושמירה על קונסיסטנטיות, שיקום מפציעות ועוד.


 X

היי עמית, ממש מתנצל על העיכוב בתשובה. באמת נשמע לא פשוט. מצד אחד, המחשבה על פרידה ממחול מאוד קשה לך, ומצד שני נדמה שחלק בך מאוד רוצה בכך. נראה שלפעמים את בין לבין ובמצב שכזה בעצם בשום מקום? לפרוש ממשהו שאנו עוסקים בו שנים, שאנו מושקעים בו רגשית ושאנו כה אוהבים, יכול להיות מאוד משברי וקשה. כי בעצם עולה שאלה לגבי חלק מרכזי מתחושת הזהות שלנו (מי אנחנו) ומהדימוי העצמי שלנו. מצד שני, בגיל שלך החיפוש אחר תשובות לשאלות האלה הוא מצב נורמטיבי, ויש שיגידו רצוי לפעמים, לפחות להיות בדילמה ובשאלות לגבי נושאים אלו, כמה שזה יכול להיות קשה. אני כמובן לא יכול לייעץ לך מה לעשות, ופסיכולוג טוב לעולם לא יעשה כך. מה שהוא כן יכול וצריך לעשות זה לפתוח יחד איתך מרחב להתבוננות במצב, שבו אפשר יהיה להיות במגע עם הרגשות והמחשבות השונים עם כמה שפחות שיפוט. לפעמים זה יהיה תהליך (לא חייב להיות ארוך), שכן בעיני פרישה מפעילות שכזו יכולה להיות מקבילה לתהליך של אבל, ולעיתים צריך תמיכה על מנת להתאבל בצורה טובה. כמובן, שאני לא מרמז שעלייך לפרוש (כאמור, פסיכולוג טוב לא יתיימר לדעת, ולא יתפוס עמדה). המרחב הנ"ל יכול לעזור לך לקבל החלטה שתוכלי להיות שלמה איתה, מה שהיא לא תהיה, ובכך ולהקל עלייך מאוד. כאמור, זה לא חייב להיות תאריך ארוך כלל. לפעמים במצב כזה 2-5 פגישות יכולות להספיק. זה יכול להיות פסיכולוג שעוסק בפסיכולוגיית ספורט, כשהיתרון הוא היכרותו עם סיטואציות שכאלו ועם עולם הספורט, אך לא הכרחי שיהיה. בברכה, גבי


היי, באמת נשמע מצב לא פשוט, גם מה שעובר עליו בצבא וגם היותו ללא קבוצה ומסלול התפתחות ברור. אני רק יכול להניח שהמצב גורם למצוקה, או לכל הפחות מעורר שאלות ודילמות. אינני יודע כיצד לסייע שכן לא שאלת שאלות ספציפיות ולא תיארת את מצבו הפסיכולוגי כפי שאת מבינה אותו. אשמח אם תוכלי להבהיר ולשאול בצורה מדויקת יותר. אני כן יכול לומר שבמצב שכזה יכול להיות בהחלט מקום לדיאלוג וחשיבה עם פסיכולוג ספורט, לפני שמקבלים החלטות על ההמשך. בברכה, גבי


. אין ספק שירידה בפעילות ספורטיבית עלולה לגרור ירידה במצב רוח ואף פגיעה פסיכולוגית, אך כמובן שזה ישתנה מאדם לאדם בהתאם להרבה מאוד דברים. למשל, אדם שסובל מדימוי גוף נמוך מאוד ומרגיש תלוי בספורט על מנת לשמר את דימוי הגוף או המשקל הרצוי עלול לחוות פגיעה משמעותית מהמצב. או כמובן אצל אנשים שספורט ופיתוח גוף מהווה מרכיב משמעותית בתחושת הזהות שלהם או מספק במידה מסוימת משמעות, ללא ספק יחוו תחושת אבדן ומעין וואקום פסיכולוגי. השאלה לגבי עוצמת המצוקה לדעתי תהיה תלויה גם בשאלה מה דברים אלו "פוגשים" (קרי מצוקה פסיכולוגית עקב גורמים אחרים). לצד זאת, יש המון מחקר שהצביע על הקשר בין פעילות ספורטיבית לירידה בסטרס ולעלייה במצב רוח (שיפור תחושת חיוניות), שיפור בדימוי עצמי ובשינוים הורמונליים רצויים (עלייה מתונה בטסטוסטרון). הייתי מציע לאנשים לנסות לשמר רמה מסוימת של פעילות ספורטיבית ולו הקטנה ביותר. לאנשים יש נטייה להפסיק פעילויות עקב חשיבה בינארית של הכל או כלום. כמו כן, רצוי לקבוע שגרה שכזו עם חבר/ה או להצטרף לקבוצת אימונים, ובכך אולי לענות על צרכים חברתיים שהם חשובים לא פחות אם לא יותר. כמו כן, היעדר חדרי הכושר דווקא יכול להוות הזדמנות לנסות פעילות ספורטיבית אחרת שמכורח השגרה לא נוסתה או נזנחה. סתם לדוגמא, חתירה עם סאפ, רכיבה על אופניים, street workout , יוגה ועוד ועוד. גם כאן, דפוסים פסיכולוגיים סביר שיעמדו בדרך, שכן באופן כללי בני אדם נרתעים ונמנעים משינויים.


היי ממש מתנצל על העיכוב בתשובה. כן יש לי כמה טיפים שבהחלט יכולים לעבוד. קודם כל, שתדעי שאת לא לבד. המון אנשים מתקשים להתמיד בספורט. אך אם ניגשים לזה נכון אפשר לשנות זאת. א. קודם כל הייתי מייעץ לך למצוא תשובה טובה ל:"למה ספורט?". ארשה לעצמי לעזור לך בכך. נאמר לשם הדוגמא שהסיבה היא לרזות/להיראות טוב יותר. סיבה לא רעה בכלל, אך עדיף אם יש, לנסות למצוא סיבה יותר חזקה או משמעותית. למשל, ושוב לשם הדגמה בלבד, אולי את רוצה לרזות כדי למצוא אהבה? אולי בנוסף, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמך, לשפר את התפיסה העצמית שלך? ואולי גם רצון שאחרים יתפעלו מהמראה שלך? נאמר שכל התשובות נכונות. אז כאן כבר אנחנו מתחברים לרצונות עמוקים יותר. שאגב אכן יכולים לגרום שלינוי פסיכולוגי/רגשי משמעותי אם תחווי אותם. לאחר שענית על למה ספורט בצורה שכזו, הייתי מציע לנסות לייצר חזון בראשך של השינוי. מה יקרה כשתשיגי את הרצונות האלו? נסי לדמיין את זה בצורה הכי ברורה שיש: איך זה יראה? איך זה ירגיש? מה תרוויחי כשתשיגי את מה שאת רוצה? ממש לראות את זה. ב. שגרות- סופר חשוב שתקבעי ביומן זמן קבוע לספורט שאסור לבטל אלא במקרה חירום. תקבעי תוכנית, ורצוי להתחיל מהמינימום שאת יכולה להתחייב אליו. נאמר פעמיים בשבוע 20 ד' ולהתחיל מזה. לאחר מכן אפשר להגביר, אך חשוב להתחיל ממשהו שייתן לך חווית הצלחה לגבי היכולת שלך להתמיד. ג. חברה- מחקרים מראים באופן חד משמעי שלפחות חלק מהאנשים שמתאמנים במסגרת או לחלופין עם חבר/חברה מתמידים יותר. אך זה צריך להיות בצורה ממוסדת, כלומר באופן קבוע, ביום קבוע את עושה ספורט עם החבר/חברה הזה. לא צריך לקבוע מחדש כל שבוע. ד. לשים מטרות קצרות טווח עם רמת קושי בינונית/קלה. למשל, לרוץ פעמיים בשבוע למשך שבועיים/חודש. או משהו כזה. משהו שאת יכולה לעמוד בו אך שיהיה קצת מאתגר. ושוב, לחבר את המטרות לחזון, או ללמה אני עושה ספורט. רצוי שזה יהיה לך מול העיניים. את יכולה לשים פוסטר בחדר שמסמל את הגדרת החזון. משהו שיזכיר לך בצורה ברורה ומוחשית מה תשיגי אם תתמידי. ותמיד כשיש קושי לצאת לעשות ספורט, לחשוב על מה יקרה אם אתמיד. ה. לשתף אחרים במטרה שלך ובהתקדמות. לשים פוסטים ברשתות החברתיות שמראים את ההתקדמות שלך. זה יחזק את ההתחייבות שלך לתהליך. בברכה, גבי


היי' ממש מתנצל על העיכוב בתשובה. אינני מרגיש שיכול לענות על זה בהיותי גבר. הייתי מפנה את השאלה הזאת לאישה שעובדת בתחום. ראיתי מקרוב אישה אחת שעובדת בתחום מזה שנים רבות בשם מיכל יערון והיא הצליחה מאד, אך אינני יכול להעיד על חוויותיה בנושא מגדר. מכיר מישהי נוספת בשם איריס עצמון. היא מאוד נחמדה, אולי כדאי לפנות אליה. לבסוף, שם לינק לפאנל של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיית ספורט בנושא, לזווית אמריקאית על העניין. https://www.youtube.com/watch?v=txNW2XgN14o כאן לכל שאלה נוספת, גבי


היי, תודה על הפניה. לעיתים לחזור מפציעה יכול להיות מורכב. אצל ספורטאים רבים הביטחון העצמי נפגע, בפרט אם היכולת הפיזית והטכנית לא חוזרת לקדמותה. העובדה שהמצב נמשך זמן רב גורם לי לחשוב קצת יותר לעומק לגבי המתרחש. לפעמים מוטיבציה נמוכה יכולה להיות איתות שמשהו יותר מורכב או עוצמתי נמצא מתחת לפני השטח. למשל, אולי ספקות לגבי רצונך להמשיך בטניס? לספורטאי שגדל בספורט המחשבה על פרישה יכולה לעורר רגשות עוצמתיים, לכן זה מאוד טבעי שנתגונן באופן מודע או לא מודע ולא נפגוש ונעבד מחשבות ותחושות הקשורות לנושא. אינני יודע אם זה מה שקורה לך אך יש לי תחושה שתרוויחי מכמה פגישות עם פסיכולוג ספורט, על מנת לברר טוב יותר את המתרחש. בין אם זה קשור לפציעה, או מה שקורה עם החזרה מהפציעה קשור לדברים שכבר היו שם והתעצמו. אם הכיוון הזה לא נראה לך יכול להציע לך מספר הצעות להעלאת המוטיבציה: 1. להיזכר בתקופה שממש נהנית מטניס והמוטיבציה להתאמן הייתה גבוהה מאוד. רשמי לעצמך מה היה שם? איך הרגשת? מה חשבת? מה הייתה המטרה שלך כשהיית מגיעה לאימונים ומשחקים? מה הייתה הגישה בטניס? אולי זה היה קשור למאמן? תרשמי לעצמך את הדברים וחשבי מה מהדברים את יכולה לנסות להרגיש שוב. ראי זאת כתהליך שכל אימון את מנסה עוד קצת ועוד קצת להתחבר לדברים הללו. ושיהיו ימים שתצליחי יותר וכאלו שפחות וזה בסדר. 2. אם לא שיתפת את המאמן מציע שתעשי זאת. ממש לא כדאי להוסיף לקשיים שלך צורך להסתיר. בנוסף, מאמנים יכולים לתרום מניסיונם. בתקווה שהמאמן בעל פסיכולוגיה תקינה ואינטליגנציה רגשית שתאפשר לך להיעזר בו. 3. שאלי את עצמך למה את משחקת טניס? מה החלום שלך ועד כמה את מאמינה שאת יכולה להשיג אותו. לעיתים בגיל שאת נמצאת יש צורך לנסח את החלום והמטרה מחדש. אך לזה שוב הייתי מציע להיפגש עם פסיכולוג ספורט כי זה נושא מורכב מדי לעשות בעצמך. 4. נסי להוריד דרישות מעצמך ולהפחית בביקורת. נסי לקבל את המצב שאת נמצאת בו עד כמה שאת יכולה. את זה שאת לא ברמה הטכנית והפיזית שאת רוצה. נסי להציב מטרות קצרות טווח מתאימות למצב ולמגבלות שקיימות. המטרה צריכה להיות הגברת הביטחון עצמי עד כמה שניתן. כי כשהביטחון נמוך המוטיבציה בהתאם ולהפך. 5. לשפר את ההנאה מהטניס. פשוט ללכת לאימונים בשביל ליהנות מהטניס עד כמה שניתן. להניח למחשבות על התקדמות או תחרויות. פשוט להתמקד בהנאות קטנות שהטניס נתן לך בעבר ולנסות לחוות כמה שיותר רגעים שכאלו. במקביל, להגיע לתשובה טובה בשבילך לשאלה למה אני רוצה לשחק טניס. או מה המשמעות של טניס בשבילי כרגע. למה אני רוצה לעשות זאת. אם תוכלי לספק תשובות לשאלות האלו שיהיו נכונות בשבילך לזמן הזה, תוכלי לספק בסיס פסיכולוגי נכון על מנת לצלוח את התקופה הקרובה. אך שוב לפי מה שאת מתארת התחושה היא שמספר פגישות עם פסיכולוג ספורט יהיו הדבר הנכון ביותר.


היי, ככל הנראה מדובר בחרדה שאחד התסמינים שלה הוא יובש בפה. מה שמחזק את החשד הוא שבאימונים זה לא קורה לך. חרדה גבוהה יכולה לפגוע באופן משמעותי בביצועי המשחק שכן זהו מצב פסיכולוגי עוצמתי המשפיע על בני אדם באופן כוללני, דרך המימד הקוגניטיבי, הרגשי וההתנהגותי. חרדה נועדה להיות עוצמתית, כוללנית וקשה לניעור מסיבות אבולוציוניות. החדשות הטובות הן שהפסיכולוגיה היום יודעת לעזור בצורה ממש טובה, ברוב המקרים. ספורטאים רבים יכולים לחוות חרדה במהלך משחקים, אך לרוב תפחת או תחלוף לאחר מספר דקות. לספורטאי כזה הייתי ממליץ בכל זאת לפנות לפסיכולוג, שכן האידיאל הוא לשחק ללא חרדה בכל זאת. לפי מה שאת מתארת, שהחרדה לא חולפת במהלך המשחק, ההמלצה החד משמעית היא לפנות לטיפול. אם תרצי אני יכול לכתוב לך טכניקות להפחתת החרדה, אך לטעמי זה לא באמת יעזור ויש צורך בתהליך פסיכולוגי. גבי


תודה על הפניה וסליחה על העיכוב בתשובה. הייתי מציע לנסות להבין אם יש סיבות נוספות מעבר לקושי בנסיעות. או כמו שאנו הפסיכולוגים אומרים, האם הקושי בנסיעות פוגש סוגיות אחרות? ציינתם שהוא אומר שנמאס לו מהחוג. כדאי לנסות להבין מה יש מאחורי האמירה הזו. הסיבות לירידה במוטיבציה או רצון לעזוב את הספורט בגילאים הללו יכולות להיות רבות, אך בד"כ ניתן לצמצם אותן למספר תחומים: א. התחום החברתי-השפעות בתוך החוג ומחוצה לו- למשל כיצד מרגיש שם מבחינה חברתית? ב. החוויה הספורטיבית- התאמה בין תרבות החוג/חווית החוג ובין הספורטאי (וכאן יש חשיבות למאמן, לחוויה שהוא מייצר ולהתאמה בינו לבין הילד). למשלן, ילד בחוג ששמים דגש ערכים או התנהגויות שאינם מתאימות לו ואינם רוצה בהם. האם מרגיש לחץ גבוה מדי שגורם לסטרס/חרדה/פחד מכישלון שמאפילים על החוויה החיובית מהטניס ושוחקים את ההנאה ותחושת המסוגלות? בסופו של דבר ילדים בגיל הזה צריכים בעיקר דני דברים- כיף ותחושת מסוגלות. אם אחד מאלה נפגעים באופן קונסיסטנטי נראה ירידה במוטיבציה ואף רצון לעזוב. ג. קשר עם המאמן- האם הקשר בריא/תורם לילד? האם הילד חווה שמעריכים ומאמינים בו? אם לא, הסימפטום יכול להיות ירידה במוטיבציה. מציע לנסות לייצר עימו מרחב שיח שיאפשר לחקור יחד את המתרחש, ללא שיפוט ובלי שהילד ירגיש שאולי מאכזב את אחד ההורים ברצונו לעזוב. מעורבות הורית טובה בספורט היא כזאת שכן תתערב כדי לעזור לילד לקבל החלטות משמעותיות, כגון עזיבה, מתוך שיקולים נכונים והבנה טובה של המתרחש. מצד שני, יש לדעת לא לערב את הרגשות והרצונות שלנו בתור הורים. לפעמים זה לא כ"כ קל וברור. אם אתם מרגישים שאתם מתקשים בכך, אפשר לפנות לפסיכולוג ספורט כדי לייצר את המרחב הזה לשיח ולהתבוננות ומתוכו לקבל החלטות. בברכה, גבי


היי אבינועם, סליחה על התשובה המאוחרת. שאלה טובה ומעניינת מאוד. לצערי אינני אוטוריטה בתחום המחוננות אז לא אוכל לענות לך תשובה מקיפה ומבוססת דיה. יחד עם את, אני כן מחזיק בידע מסוים בתחום ולכן ארשה לעצמי לענות תשובה ראשונית. מצד אחד חשוב להדגיש שאין שני ילדים מחוננים דומים, מצד שני, בוצעו המון מחקרים על המחונן שמצאו באופן כללי, מאפיינים אישיותיים והתנהגותיים שיכולים להיות משותפים. למשל, מחוננים נוטים להיות סקרניים ובעלי זיכרון טוב. כמו כן, בדברים שמעניינים אותם ניתן לראות השקעה ואנרגיה רבה מאוד. מאפיינים נוספים שקשורים יותר לספורט יכולים להיות: 1. נטייה לעצמאות חשיבתית- אוהבים להחליט ולעשות בעצמם. 2. קשיים באינטראקציות חברתיות וקשיים בוויסות רגשי- לעיתים על רקע הפער בין האינטליגנציה בינו לבין בני גילו, ולעיתים על רקע הפער ההתפתחותי בינו לבין עצמו. כלומר, לעיתים הילד המחונן אינטליגנטי מעל לגילו אך מבחינת ההתפתחות הרגשית הוא כבני גילו או מתחת. הפער יכול להוביל למורכבות ביחסים בינו לבין בני גילו ובינו לבין המבוגרים. גם הנטייה לעצמאות וגם הסוגיות בתחום החברתי יכולות להיות פקטור בספורט קבוצתי וביחסים עם המאמן. אם כך הדבר, יעזור למאמן ולהורים להבין את הקושי על רקע המחוננות ולעזור לילד להתמודד עם האתגרים בצורה גמישה ומותאמת (לעומת למשל מאמן שינקוט רק יד קשה כלפי הילד). בתחום הללו של מערכות יחסים, שיתוף פעולה ואוטונומיה, ספורט יכול להיות זירה נהדרת לעבודה על הסוגיות הללו. 3. קשיים בתחום המוטורי- ילדים מחוננים לעיתים יכולים להראות "קלמזיות". לעיתים על רקע דיספרקציה שמשפיעה על המוטוריקה העדינה ויכולות התכנון. 4. פרפקציוניזם- ילדים מחוננים נוטים יותר להציג פרפקציוניזם. בקצרה פרפקציוניזם מתאפיין בשאיפה בלתי מתפרשת לשלמות, או דרישות ביצועיות גבוהות (לרוב בתחומים שחשובים להם, לא בכל התחומים) ותגובה רגשית שלילית חזקה לאי עמידה בסטנדרטים הללו. הטוב: התוצרים יכולים להיות מצוינים, השאפתנות גבוהה, יכולת לעבודה קשה וטכניקה גבוהה מאוד. הרע: יכולה להיות חרדה תחרותית גבוהה, קושי בהתמודדות עם כישלונות וטעויות ואימון יתר (מצב שבו הספורטאי מתאמן מעבר למידה הנכונה כשכהשלכות יכולות להיות פציעות גופניות וסטרס גבוה ופוגעני). בעיני, ילד, בין עם ספורטאי או לא, בעל נטיות פרפקציוניסטיות גבוהות חייב לעבור תהליך פסיכולוגי בכדי ללמוד להתמודד טוב יותר עם המצב.. 5. הפרעת קשב- לפי המחקר מחוננים יכולים לסבול מהפרעת קשב באחוז גבוה יותר מהאוכלוסייה הכללית. גם כאן השפעות של הפרעת קשב בספורט יכולה להיות ברכה וקללה. ברכה יכולה לכלול: יכולת מצוינת בריכוז סימולטני (להקפיץ ולראות את המגרש), חשיבה מהירה וגמישה, יצירתיות גבוהה. קללה יכולה לכלול- קשיים בוויסות רגשי, אימפולסיביות, קשיי ריכוז כמובן ופערים בדימוי העצמי. 6. סוגיות הוריות- לעיתים הורים לילדים מחוננים יכולים להחזיק ולהעביר, באופן מודע או לא, ציפיות גבוהות מהילד. ציפיות ודרישות יכולות להיות דבר טוב כמובן, אך כשהדברים לא באיזון הנכון יכולים לגרום ללחץ שיכול לפגוע בתפקוד הספורטיבי. לגבי מה שתיארת: "האם מחוננים "מסבכים" מהלכים וקבלת החלטות ומתקשים יותר להתנהל בעקבית ולמצות בתחרויות את היכולות האמתיות שהם מפגינים באימונים כי הם מתבדרים במקום להיות מפוקסים." אינני יודע מה מתרחש כאן ומה בדיוק אתה מתאר. יכול היות שהסיבוך בקבלת החלטות קשור לפרפקציוניזם או הנטייה לחשיבה העצמאית שתיארתי? אולי ההתבדרות ביטוי לחרדה תחרותית? כדרך התמודדות... אם הפער בין האימונים לתחרויות גבוה וקונסיסטנטי, והפוטנציאל לא מצליח להיות ממומש, ממליץ כמובן על התערבות פסיכולוגית. אנא ראה זאת כתשובה ראשונית. לבטח תמצא לא מעט מידע באינטרנט בנושא. כאן לכל התייעצות נוספת


היי דניאל, לגבי השאלה הראשונה, " מה האפשריות שלי מבחינה תעסוקתית"? קשה לי לענות על שאלה זו כי אין בידי נתונים אובייקטיבים, למשל של הלשכה לסטטיסטיקה לגבי רמות שכר, אחוזי תעסוקה וכו'. אומר לך שלדעתי, בגלל שאין הרבה משרות קבועות לפסיכולוגים של הספורט, עבודה בתחום נוטה יותר להיות כעוסק עצמאי, לבטח במידה מסוימת. לכן, ככל עוסק עצמאי בישראל ההצלחה קשורה לא מעט בדרייב שלך, ביצירתיות ובגמישות, ביכולת לייצר קשרים ולשווק, וכמובן בתשוקה ובאהבה שלך למקצוע. אתה לא חייב את כל אלו כמובן אך לפחות חלק. בנוסף אומר שמהחוויה שלי בשנים האחרונות, נראה שהתחום בצמיחה גדולה. יש יותר ויותר שימוש באנשי מקצוע בתחום וזה פותח הרבה אפשרויות תעסוקתיות. בכלל ניתן לאמר שהתחום של טיפול פסיכולוגי זכה בשנים האחרונות לקבלה ולגיטימציה כשאוכלוסיות רבות שפעם נרתעו מלפנות עושות זאת היום. לגבי השאלה השניה, " האם כדי להתחיל מסלול למידה בארץ או בארהב?" חושב שכדאי שתתייעץ עם אנשי אקדמיה, כגון דר. איריס אורבך, פרופ. סימה זך ודר. רועי סמואל. האחרון למד בארה"ב. אישית, בתפיסה שלי בלבד, אם אתה רוצה לחיות ולעבוד בישראל ואינך מחפש קריירה אקדמית בתחום, ואתה מתעניין בתחום הטיפולי, אני נוטה להמליץ לבצע לאחר הלימודים התמחות טיפולית כגון התמחות בפסיכולוגיה חינוכית. או לחלופין אם יקבלו אותך ללמוד בבית ספר טוב לפסיכותרפיה. אני יודע שזה בהחלט תוספת למסלול, אך יש לכך שני יתרונות משמעותיים. זה יאפשר לך להיות פסיכולוג ספורט הרבה יותר טוב כי בתפיסה שלי פסיכולוגיית ספורט הינה טיפול לכל דבר. ב. זה יכול לאפשר לך להתפרנס גם מטיפול כללי ולא רק בתחום הספורט ובכך להגביר את הביטחון התעסוקתי/כלכלי. הבחירה בתחום לימודי היא בהחלט בחירה בעלת השלכות ולכן מציע שתמשיך לשאול שאלות ולחקור כמה שיותר לפני קבלת ההחלטה. בברכה, גבי



היי, סליחה על התשובה המאוחרת. אני חושב שאתה שואל 3 שאלות חשובות אך שונות. א. מדוע הביטחון העצמי כה חשוב להצלחה בפעילות ספורטיבית תחרותית? ב. כיצד הוא משפיע? מה המנגנון הפסיכולוגי שעובד כאן? ואולי? ג. מדוע הביטחון העצמי שלי יכול להיפגע באופן משמעותי? ואם הבנתי נכון גם מתמשך? במהלך המשחק. אני חושב שבניגוד למה שאנשים יחשבו, התשובה לשאלות אלו לא כ"כ פשוטות. אפשר להבין זאת כך: הסיטואציה התחרותית היא סיטואציה שבה הספורטאי עומד למבחן חיצוני ו/או פנימי. חיצוני- מהדרך שבה הוא חושב שרואים אותו, וממה שהוא חושב שאחרים מצפים ממנו , או מהדרך שיגיבו לאי ההצלחה. פנימי- עקב הסטנדרטים והציפיות של הספורטאי מעצמו. לספורטאים מסוימים, ולבטח בתחרויות מסוימות, התחרות עלולה לגרום ללחץ ולעיתים לחרדה (על ההבדל בהמשך). למשל פרפקציוניסטים, עקב ציפיותיהם הגבוהות מעצמם והתגובות הרגשיות העוצמתיות שלהם לאי עמידה בסטנדרטים האלה, נוטים לחוות חרדה תחרותית גבוהה יותר. ניתן להגדיר תגובת לחץ כנובעת מהפער בין הרצון או החשיבות של השגת משהו לעומת התפיסה של האדם לגבי היכולת להגיע להישג. כך למשל, אם במשחק כדורסל חשוב לי מאוד להצטיין במשחק (כאמור, אם בעקבות הציפיות של אחרים או שלי ,או מתוך שניהם), ואני מרגיש שאינני יכול לעשות זאת, סביר להניח שאחווה לחץ. ככל שהפער גדול יותר בין הרצון לבין תחושת המסוגלות סביר שהלחץ יגבר, ובעוצמה מסוימת יהפוך לחרדה. לעיתים, במצב שבו מתקיים הפער שתואר לעיל אנו יכולים לחוות בעצם איום פסיכולוגי. במקום דוב שרוצה לאכול אותנו, ניתן לאמר שהאיום הוא על העצמי שלנו (ניתן לאמר על התפיסה העצמית שלנו). במצב זה המוח האבולוציוני שלנו לא מבדיל בין האיומים ויפעיל את המערכת ה-fight or flight שלו (תחפש בגוגל אם אינך מכיר). וכשהיא מופעלת קורים דברים עוצמתיים לגוף ולנפש. מבחינה קוגניטיבית (מיקוד גבוה, חדות), מבחינה רגשית (רגשות שונים בעוצמה גבוהה), מבחינה התנהגותית (תוקפנות, בריחה או קיפאון) מבחינה ופיזיולוגית (טונוס שרירים גבוהה, הפרשת נוירו-אדרנלין ועוד). זה לא אומר שבמצב זה נהיה בחרדה. חרדה היא אחת מהתגובות הרגשיות של המערכת fight or flight. אז איך הביטחון קשור לכל זה? ככל שהביטחון גבוה יותר קטן הפער בין הרצון להשיג את ההישג לבין התפיסה שאני יכול להשיג אותו, ולכן פוחת הלחץ/החרדה. אני אוסיף, שכאשר אני מרגיש ביטחון אני גם מחובר לחלקי עצמי "חיוביים יותר" ולכן ה"אגרופים הפסיכולוגיים "לעצמי שאנו יכולים "לחטוף" במשחק עושים פחות נזק ואני יכול להמשיך לתפקד טוב למרות הטעויות. ראה זאת כך, אם אני מרגיש שאני שחקן כדורסל מצוין (מחובר לחלקי עצמי חיוביים), אז כשאני מחטיא זריקה לבטח ארגיש אכזבה מסוימת או תסכול מעצמי ("אגרוף "פסיכולוג לעצמי), אך לא ארגיש שאני לא שווה או שאני כישלון וכו, או שאחרים חושבים שאני לא שווה וכו'. אם כן אחווה זאת, גובר הסיכוי להרגיש לחץ/חרדה, שכן שוב יש איום על העצמי על רקע הסיטואציה התחרותית. מקווה שעניתי על שאלתך. אם הינך מרגיש שהתנודות בביטחון העצמי גבוהות מדי, א שהתגובות הרגשיות שלך לטעויות גבוהות מדי ואתה מתקשה לתפקד טוב אחרי טעויות, ככל הנראה יש מקום להתערבות פסיכולוגית. בברכה,