כל מי שהלך ללמוד מקצועי טיפולי עבר קורס, או לפחות שיעור בנושא עבודה טיפולית רגישת תרבות. בחברה הישראלית המאגדת בתוכה מקבץ תרבויות כה גדול, בלתי אפשרי לעשות עבודה טיפולית טובה מבלי להיות "רגישי תרבות".

ועם זאת, פעמים רבות ניתן לראות מטפלים נכשלים ברגישותם התרבותית לא בגלל שאינם יודעים או אינם רוצים לעשות זאת, אלא בגלל שנכשלים לזהות תרבות השונה משלהם.

גוף הידע העוסק בתרבות הנכות הולך ומתפתח. בעידן בו השאיפה למצוינות ולשלמות, תחרותיות והישגיות הפכו לערכים מובילים, וכאשר אתה בנקודת פתיחה בעייתית, אוטומית אתה משוייך לקבוצה. התוצאה היא כי קבוצה של אנשים בעלי נכות או מוגבלות, על מנת לשרוד ואף לנהל חיים מלאים ומספקים בחברה המודרנית, עליהם לאמץ סולם ערכים אחר. עליהם לשאוף יותר, להלחם יותר, וסביר כי ימצאו מקום "מנוחה" בקבוצת השווים. דוגמה לכך היא תרבות הנכים האפרו- אמריקאים בארצות הברית.

החלוצים בעניין זה, היו החירשים. כבר שנים רבות קיימות בעולם קהילות חירשים- קבוצות מגובשות של אנשים עם לקות שמיעה אשר שפתם העיקרית היא שפת הסימנים. הם חושבים בשפת סימנים, חולמים בשפת סימנים, ויוצרים תרבות ואומנות בשפת סימנים. הם חשים קשר עמוק לקהילה אשר בה נורמות וקודים התנהגותיים יחודיים.

אם נחזור לפוסט הקודם, ונחבר אותו לאמור לעיל, ניתן להבין כיצד אנשים עם לקות שמיעה עמוקה אשר שפתם היא שפת סימנים מאמצים דפוסי חשיבה אחרים, אשר בתוך התרבות והקהילה שלהם יראו טבעיים ונורמטיביים אך בחברה הכללית יכולים להיחשב לעיתים כהפרעת חרדה, או הפרעת אישיות.

במאמרי על תרבות החירשים (https://www.alhasapa.co.il/otherprob.asp#HRP ) כתבתי על הטיפולוגיה של גליקסמן המאפיינת ארבע זהויות אשר עשוי לאמץ אדם לקוי שמיעה. כאשר נותנים טיפול רגשי לאדם לקוי שמיעה, היכרות עם מושגים וזהויות אלו הינה קריטית. פעמים רבות המטופל לא ידע להגדיר את עצמו ועיקר הטיפול יעסוק בגיבוש הגדרה המתאימה לו ברצף. הרגישות התרבותית מתקשרת גם להבנה של מכלול הבעיות הרגשיות והחברתיות העשויות להיות קשורות לזהות החברתית תרבותית של אדם לקוי שמיעה.

כקבוצת מיעוט, חווים אנשים המשייכים עצמם לקהילת החירשים, בעלי זהות חרשת את העולם כעולם "חירשים" מול עולם "שומעים" בתפיסה זו השומעים הם כל אלו שאינם דוברים את שפת הסימנים ויעשו הכל כדי שהחירשים ילמדו לדבר. מבחינתם, רצון זה אינו נתפס כרצון לאפשר תקשורת טובה יותר אלא ביטול ומחיקה של תרבותם. זו התנשאות. בדיוק כמו הציפייה שאישה שעלתה בגיל השלישי מברית המועצות תדבר עברית שוטפת אחרי שנתיים בארץ, תחדל לחפש אחר הערוצים דוברי הרוסית בטלויזיה ולא תעדיף לקנות מוצרים מיובאים מברית המועצות בחנויות המיוחדות לכך.

חירש שגדל בסביבה שומעת, הוא למוד ניסיון במובן של חוויות רבות בהן מדברים "מעליו"- מדברים עליו בשפה דבורה ללא תרגום "כי הוא ממילא לא מבין". אין פלא כי התחושה שתתגבש אצלו לאחר שנים של ניסיון בחוויות אלו, כי השומעים אינם כנים עם החירשים, הם מדברים תמיד עליהם, וסביר כי הדברים לא יהיו לטובתם. אדם חירש שידבר עם הפסיכולוג שלו ויספר כיצד כולם מדברים עליו ורוצים ברעתו- כנראה יופנה לקבלת טיפול תרופתי בשל מחשבות שוא או הפרעה פרנואידית.

אין סוף לדוגמאות כגון זו. מנהל מחלקה פסיכיאטרית לילדים נתן טיפול תרופתי אנטי דכאונית לילד לאחר שנתן לו למלא שאלון דיכאון. אותו ילד, הסובל גם מלקות למידה קשה, המתקשר בשפת סימנים ולא בעברית- סימן את המשבצות בשאלון- אך כאשר תורגם לו השאלון לשפת סימנים- היו תשובותיו שונות לחלוטין. הניסוח והתחביר בשפת סימנים הוא שונה מעברית. תוצאות האבחון היו שונות כאשר תורגם השאלון. על התאמות של אבחונים אכתוב בהמשך.